אז הבנתי שהבלוג הזה לא באמת מספק את חוסר שיש בי, אבל גם ככה אף אחד לא קורא אז זה לא באמת משנה למישהו. ובכל זאת, אני מניחה שזה עדיין מקום שאני יכולה להניח בו את מחשובתיי ורגשותיי.
לא זוכרת אם עדכנתי פה, אבל מצאתי בסוף פסיכולוגית והיא בסדר בינתיים. זה לא מה שרציתי לדבר עליו בפוסט זה.
מה שרציתי לדבר עליו, היה מה שהרגשתי בדרכי הביתה, באוטובוס שיעדו הסופי הוא תל אביב.
בזמן הנסיעה הרגשתי את החשק העז והמוכר של לנסוע לתל אביב, כל מה שרציתי היה פשוט להמשיך לשבת שם גם אחרי התחנה שלי, העיר שלי, כל הדרך עד לתל אביב. וזה למרות שעכשיו סגר ואסור, ולמרות שאין מה לעשות בתל אביב ואין לי באמת עם להפגש שם. למרות הכל, כל מה שרציתי זה לנסוע עד לתל אביב.
כבר שנים שיש לי משיכה עזה וחסרת ביסוס לתל אביב, תמיד יש לי את הרצון להיות שם, למרות שאין סיבה טובה.
זה לא שהיו לי יותר מדי חוויות טובות בתל אביב, אך אני עדיין רוצה לשם.
למה? מישהו מוכן להסביר לי את האובבסיה הזאת? הייתי מוכנה אפילו לגור שם ואני לא חושבת שזה מקום טוב לגור בו, לפחות אם אתה לא צעיר ועשיר.
כעת לאחר החפירה הקצרה הזו על המשיכה הבלתי מוסברת שלי לתל אביב, הגיע הזמן שאפסיק לסנן את המנהל שלי, היו שלום.