אני מבזבזת את הנעורים שלי ואפילו אין לי איך לשנות את זה.
בזמן שבגילי אנשים תמיד חיו וחיים את הרגע, יוצאים לבלות, מכירים חברים ונהנים עימם, שותים, מעשנים, רוקדים, עושים שטויות, עושים בלגן שבעתיד לא יתקבל על הדעת, אני לא.
אני יושבת לבד בבית של ההורים, מרחמת על עצמי כל יום מחדש, צופה באנשים אחרים נהנים ומנצלים את הנעורים שלהם דרך הרשתות החברתיות, עובדת בקושי (אפילו לא מספיק כדי לממן לעצמי פסיכולוג), רק שוכבת כל היום במיטה ורוצה למות או לחיות, לחיות כמו ברשתות החברתיות.
אני לא מצליחה להתיידד עם אנשים, להכיר חברים חדשים ולשמור על קשר. אני לא יודעת איך עושים את זה, אני לא יודעת איך לא בורחים.
ניסיתי, באמת שניסיתי.
במציאות זה כבר באמת לא אפשרי, אין לי מסגרת וכל חודשיים יש סגר חדש, וגם כשאין סגר הכל סגור.
באינטרנט אני משעממת מדי, משהו בי לא מושך חברים חדשים, מקסימום סוטים ונואשים.
וגם אם לשם שינוי הכרתי מישהו, הצלחתי להתיידד, יש שיחה, יש קשר, אני הורסת את זה, אני בורחת. אני לא מסוגלת לשמור על קשרים חדשים, משהו בזה כל כך מפחיד ברגע האמת, שאני פשוט נעלמת. לא עונה יותר, שוכחת מהאדם וממשיכה להיות בודדה, להתלונן שאין לי חברים.
ניסיתי ניסיתי ניסיתי, אבל זה קשה מדי, אני לא מצליחה.
ניסיתי גם לחזק ולחדש קשרים עם חברים קיימים, אבל כרגע אני כל פעם מוכיחה לעצמי שאף פעם לא היו לי חברים אמיתיים. נפגשים בלעדיי תמיד, אם אני מארגנת פגישה אז אף אחד לא זורם ואפילו אם זה יוצא לפועל, זה פשוט לא כיף, לפחות לא בשבילי.
יש כמובן את הבודדים שאני עדיין נהנת במחיצתם, אבל או שהם רחוקים או שהקשר בינינו תמיד היה רופף כזה, של שיחת טלפון מדי כמה חודשים, לא מעבר וככה מתאים לקשרים כאלה להשאר, זו הכמות המדויקת שלהם.
ואני כל כך רוצה, כל כך כל כך רוצה אנשים לדבר איתם מתי שרק יתחשק לי, אנשים שיבינו אותי, שיזרמו עם הרעיונות והשטויות שלי, ואני אסמוך עליהם מספיק כדי לזרום גם עם שלהם, אנשים שיהיה לי כוח כדי להפגש איתם, אנשים שאשכרה אהנה איתם.
אני יודעת שזה לא באמת המצב, אבל זה נראה כאילו לכולם יש חברים כאלה ורק לי לא.
ואני כל כך בודדה.