המצוד אחר פסיכולוגית ממשיך, כן, עדיין לא מצאתי אחת.
אני לא יודעת אם להמשיך לחפש ולהתקשר עוד פעם אל אלו שעוד לא ענו או פשוט לוותר, לחכות עד לתור שלי אצל הפסיכיאטרית ולבכות לה על זה, כי כרגע היא הדבר הכי קרוב לפסיכולוגית שיש לי.
אני חוששת שאנשי המקצוע (או ליתר דיוק, אנשות) שאני נפגשת עימם באופן קבוע ישכנעו או אפילו יכריחו אותי ללכת לאשפוז, אם לדייק, אשפוז הפרעות אכילה.
אני שונאת את כמה שמתמקדים בהפרעה הזאת, באנה, היא באמת לא כזאת גרועה. אני אמנם עדיין בתת משקל, אבל תמיד הייתי גבולית, גם כשהייתי בריאה בראש (לפחות מהבחינה הזאת). תמיד הייתי בתת משקל קל או ממש על הגבול וכולם היו בסדר עם זה, כי כפי שכבר ציינתי, תמיד הייתי ככה. אבל עכשיו כשקצת ירדתי במשקל מעבר למה שרגילים (אפילו לא ניסיתי יותר מדי, אני נשבעת), זה כל מה ששמים לב אליו. זה מרגיש כאילו מתעלמים לחלוטין מהחרדות, הדיכאון ומה שעוד לא אובחן (ואני יודעת שיש עוד!). זה לא לחלוטין נכון, כן מתייחסים לזה, אבל הצורה והכמות לא מספיקות לי.
הדיכאון הזה משפיע עליי הרבה יותר, החרדה הזאת גדלה במוחי כבר שנים, עוד מהיסודי. אנה הכי חדשה פה, היא הגיעה רק בחודשים האחרונים והיא לקחה את הזמן. היא גדלה והתפתחה כל כך לאט שאפילו לא שמתי לב אליה בהתחלה וגם כשכבר שמתי לב, ניסיתי להכחיש.
ואני לא מרגישה לא טוב, אני לא מרגישה עייפה יותר או קר יותר, לא חסרים לי ויטמינים (טוב, חסר לי ויטמין די אבל זה כי אני לא יוצאת מהבית וכרגע זו אפילו לא אשמתי, אהמקורונהאהמ). להיפך, כשלא חקבתי באובססיביות על לא לאכול, דווקא אהבתי את איך שנראתי, רזה יותר, עדינה יותר, פחות בולטת ובו זמנית הרבה יותר.
כרגע כל מה שאני זה להפטר מהדיכאון הזה, מהחרדה, אני לא יכולה יותר.
באמת.
וההתעסקות של כל אנשי המקצוע באנה מכביד עליי הרבה יותר, אני רק רוצה שמישהו יקשיב לי.