שלום שלום, מי היה מאמין שאתמיד ככה יומיים ברצף ואפילו אכתוב פוסט שני (שירים לא נחשבים, הם כאן כדי להראות את הצד היצירתי והכל כך שונה מאחרים שלי).
אז היום נדבר על בעיית הפסיכולוגים שלי, או ליתר דיוק, פסיכולוגיות.
בשבועות האחרונים אני במצוד אחר פסיכולוגיות, למה מצוד? כי לאף אחת אין מקום פנוי!
התקשרתי לשש פסיכולוגיות פרטיות שעובדות עם קופת החולים שלי, פאקינג שש. וכולן או מלאות, או מפסיקות לעבוד עם הקופ"ח, או לא מתמחות בבעיות שלי.
מכאן מה שאני יכולה לעשות זה לחפש במקומות רחוקים יותר (היי תל אביב) או לוותר ולחפש פסיכולוגית פרטית שלא עובדת עם הקופ"ח.
אבל מה? אמא משלמת.
מה? למה שאמא שלך תשלם? את בת 19!
בת 19 אבל עם חרדה חברתית כל כך חמורה שכל פעם שהתקשרתי לפסיכולוגית נוספת התחלתי לבכות.
בת 19 עם דיכאון כל כך מעייף שכבר כמה שבועות אני לא מצליחה לצאת מהמיטה.
והפרעת אכילה שאף פסיכולוג לא מתמחה בה! כאילו, זה לא שאנורקסיה זה משהו נדיר או מיוחד, אבל משום מה פה באיזור זה לא מעניין פסיכולוגים.
וכן, אמרתי שאני עובדת ואני באמת עובדת, אבל עם משכורת מסכנה שלא מגיעה לאלפיים שקל בחודש.
ושלא תבינו לא נכון! בהתחלה לא ציפיתי מאמא שלי לשלם, אפילו לא ביקשתי.
יותר מזה, לא סיפרתי לה שאני הולכת לפסיכיאטרית ולוקחת נוגדי דיכאון (שלא עוזרים ד"א).
יום אחד היא מצאה את הכדורים ובסוף היא זאת שהציעה שתשלם לי על טיפול פסיכולוגי.
בדיעבד זה גם נשמע לי הגיוני שהיא זאת שתשלם, מעבר לעובדה שהיא מרוויחה פי שבע ממני, אחרי הכל, היא ואבא הם אלה שדפקו אותי... לא בכוונה כמובן, אבל בכל זאת.
לצורך העניין, פסיכולוג דרך קופ"ח עולה 140 ש"ח למפגש, פסיכולוג פרטי בסביבות ה-300 ש"ח למפגש ויש גם טיפול חינמי דרך הקופ"ח, אבל זה כולל רשימת המתנה שאני נמצאת בה כבר חמישה חודשים.
אניוויי... נמאס לי ואין לי כוח וכל הסופ"ש התחרפנתי מזה שעדיין לא הצלחתי למצוא פסיכולוגית, אני כבר שבועות מתקשרת לפסיכולוגיות ועדיין לא השגתי אחת.
וכמובן שאמרתי לאימי היקרה, אפילו הצעתי שאחפש פסיכולוגיות רחוקות יותר אבל היא העדיפה שלא.
אבל כל פעם שהזכרתי פסיכולוגית פרטית, ארשת פניה לא נראתה מרוצה במיוחד.
בסוף היא הסכימה שאשאל כמה עולה ואם זה באמת רק 300 so be it.
לסיום סיומת, למה פסיכולוגית ולא פסיכולוג?
בגלל ש... kill all man 2020
סתם, צוחקת.
יש לי רתיעה בלתי מוסברת מגברים מבוגרים, למרות שכל רופאי המשפחה שלי הם סבים רוסים אדישים (שמביעים דאגה בדרך שלהם), וגם המורה הפרטי שלי למתמטיקה שהלכתי אליו שנים היה סבא רוסי. יש לי אפילו בן זוג (סופרייז!) ומרבית חבריי הם בנים, אבל גברים מבוגרים עדיין מפחידים אותי.
בטח יש לי טראומה מאבא בתת מודע.
טוב נדמה לי שחפרתי מספיק, לא מישהו קורא את זה.
נתראה במשבר הבא!